<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג חי"ב</h1>
<h2>דף לח.</h2>
שומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין עשה בה היב' מאמ' בין לא עשה מוכרת ונותנת וקיים כי היבם אינו אוכל מהם הפירות עד שיכנוס ואם מתה בעודה שומרת יבם נכסי' בחזקתן כלומר נכסי צאן ברזל יעמדו בחזקתן וכתובת' שהיא מנה מאתים יעמדו בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב שהן נכסי מלוג ואם נפלו לה בעודה תחתיו דבעל ידו עדיפא מידה ויורשי הבעל אוכלין פירות בחייה שהוא היבם ואינה יכולה למכור ואם מתה קודם שכנסה יורשי הבעל יורשים אותה כמו שהיה יורש אותה הבעל אם מתה תחתיו כי אלמנה או גרושה דעלמא פקע זכות הבעל מיד אבל זו האלמנה עדיפא מידה ויורשי כתובתה חייבין בקבורתה כתובות וביבמו'.
יבם אינו אוכל פי' נכסי מלוג עד שיכנוס ואם כן אינו חייב בפרקונה עד שיכנוס ודוקא פירות נכסים שנפלו לה בירושה בעודה שומרת יבם אבל נכסים שהיו לה בחיי בעלה אכיל יבם פירי ועם כל זה אינו חייב בפרקונה עד שיכנוס ואין היבם אוכל פירות אפילו בנכסי צאן ברזל עד שיכנוס וכן פסק רב אלפס ובגרסתו ואין היבמין חייבי' לפדותה אפילו נשבית בחיי בעלה. ובנכסי צאן ברזל יש מן הגדולים שכתבו שהיבם אוכל פירות והרמב"ם כתב [פכ"ב ה"י] שאין היבם אוכל פירות אפילו בנכסי צאן ברזל עד שיכנוס כתובות.
<h2>דף לט:</h2>
אין כותבין אגרת מרד על היבמה זה הדין פשוט בגמרא כתובות זאת המימרא איתא למ"ד מצות חליצה קודמת למצות יבום שהי' משנ' אחרונה ופסק רב אלפס כי ליתה למשנה אחרונה אלא כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וליתא נמי להא וכותבין (עליו) [עליה] אגרת מרד ורבינו תם פסק כמשנה אחרונה ואיתא להא ואין כותבין ועוד כתב רב אלפס בפרק (מצות חליצה) [בית שמאי] על ההיא בעי' דאם אמרה נטולה אני מן היהודים לגבי יבם כי לגבי אחר אמרינן יפר חלקו כמו שכתבתי למעלה (ואי פסיק) [ואיפסיק] היבם אינו (נבעל) [כבעל] וכופין אותו שיחלוץ לה וכתב רב אלפס וכן הלכה ונפקא מינה דלא הויא מורדת ודוקא דנדרה בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה הויא מורדת ושמעינן מינה ליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע"כ והקשו עליו רבינו אפרים תלמידו והראב"ד כתבו דלא שמעינן אלא דלאחר מיתת הבעל אין כופין לחלוץ אם נדרה דפשט' דמתניתין אבל להיות מורדת (לא פסידא) [לאפסידה] כתובתה מילת' [אחריתי] היא ולא שייך הכא ולא הפסיד' וגם בשתי ישיבות נחלקו בזה הפסק אם כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ולמאן דפסק דאין כותבין אם באה מחמת טענה כגון דאמרה בעינא חוטרא לידא כותבין פי' וכל זה ששניהם אינם רוצי' לחלוץ והיא אומרת ליבם והוא אינו רוצה כתובות ויבמות. אין דין מוציא שם רע בנשואי(ן) אחיו כך פשוט בגמרת כתובות [מ"ו ע"א]. יבמה אם היה היבם בורסי וכיוצא בו מאותן שכופין להוציא יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל כתובות [ע"ז ע"א].
<h2>דף מא:</h2>
שלשה חדשי' צריכה להמתין ראשונים נזונת משל בעל מכאן ואילך לא משל יבם ולא משל בעל עמד בדין וברח נזונת משל יבם. וכתב הרב רבינו אשר ודוקא כשעמד בדין ונתרצה בדין ליבם וברח דכיון שסופו ליבם הרי היא כבר כאשתו אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ ואירע לו אונס אינו חייב במזונות ודוקא ברח תקינו לה מזונות אבל לא ברח לא דאינו מצוי שיעכב מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה ואפי' אירע אונס שנתאחר זמן מועט לא תקינו לה מזונות אם לא שתבא לבית דין ותתבע שיתן לה מזונות או [י]יבם. ואין מעשה ידיה שלו אפילו יתן לה מזונות עד שיכנוס. ועוד פשוט נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות לא מיבם ולא מבעל משמיא קנסוה ביבמות.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך בין בעד אחד בין בשני עדים ונשאת בין ברשות בית דין בין שלא ברשות ואחר כך בא בעלה אין לה לא על זה ולא על זה לא כתובה ולא פירות שאכל השני מנכסי מלוג אחר שנשאה אף ע"פ שאינו חייב בפרקונה אם נשבית ולא כמו כן פירות מן הראשון אם אכל אחר שנשאת לשני וכן פירש רב אלפס ולא מזונו' פירוש אם לותה ואכלה ולא בלאות פירש רב אלפס מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אבל הבלאות שהן קיימין נוטלת אותם כמו שכתבתי בחלק ראשון על היוצאת משום שם רע או זינתה דלא הפסידה בלאותיה הקיימין. ועוד פשוט ואם נטלה שום דבר מזה ומזה מאלו הדברים תחזיר ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ואין יורשין של זה ולא של זה יורשין כתובת בנין דכרין. ומה שאמרנו שאינה יכולה להוציא ממנו פירות דוקא מה שאכל עד שלא בא ראשון אבל מה שאכל אחר שבא ראשון מוציאי' ממנו. ומה שאמרנו שאם נטלה מזה ומזה תחזיר דוקא שנטלה כתובת' או מזונות משבא ראשון אבל נטלה עד שלא בא ראשון כמו שאין מוציאה ממנו כך אין מוציא ממנה יבמות. וכתב רמ"ה דנוטלת בלאות מנכסי צאן ברזל הקיימין. כל מקום שאמרו חכמים כשבא עד אחד שמת בעלה או אמרה מת בעלי בכל מקו' שמותר' לינשא נוטלת כתובה. ויש מי שכתב שגובה אפילו מלקוחות עיקר כתובה אבל לא תוספת כתובות. קדש אחת מחמשה נשים ואינו יודע אי זו קדש כל אחת אומרת אותי קדש נותן גט לכל אחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק ואם קדש בביאה כיוון שעב' איסור דרבנן לקדש בביאה קנסו רבנן ונותן כתובה לכל אחת ואחת כתובות. והא דאמרינן דנותן כתובה דוקא שכתב כתובה לאחת מהן ואינו יודע למי מהן כתב אבל לא כתב לשום אחת מהן פטור. קדשתני והוא או' לא קדשתי' מבקשי' ממנו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה כך פשוט בקדושין.
<h2>דף קיג.</h2>
דין חרש וחרשת ושוטה כבתובה חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם עליו כלום רצו לקיימן יש להן כתובה מנה. פקח שנשא חרשת או שוטה אף על פי שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזון מנכסיו אבל השוטה אין בית דין משיאין אות' בכל מקום ומפני שאין תקנת חכמים עומדת בו לא תקנו לו נשואין וכן לקטן לא תקינו לו חכמים נשואין הואיל וסופו לבא לידי נשואין גמורין ותקנו לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפק' ביבמות.
